• hilla ben zion

סיפור הלידה של אייר

בדרך כלל אני משתדלת לכתוב תכנים מקצועיים בבלוג שלי ומעט מאוד פוסטים (אם בכלל) אישיים. אבל הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי ולשתף בסיפור לידה שלי, כי חשוב לי לתעד אותו ו"להוציא" אותו החוצה. זה חלק חשוב בעיני בעיבוד החוויה.

אז לכבוד יום הולדת חודש של התינוק אייר, הנה סיפור יציאתו לעולם.


צילום: שרה מויאל

כשהתחלתי לחשוב ולתכנן את הלידה שלי היא נראתה שונה לגמרי ממה שקרה בפועל. מבחינתי, לא הייתה שום בעיה לשחזר את הלידה הקודמת, של עילם הבכור שלי, מלפני 8 שנים: תנו לי אפידורל כמה שיותר מהר. תודה.

מה שכן רציתי לשנות זה את מה שקורה לאחר הלידה. אחרי שעילם נולד הניחו אותו עליי לכמה שניות, אחר כך לקחו אותו, שקלו ועטפו והחזירו לי חבילונת קטנה, שקטה ומסטולה מאפידורל.

איזה תינוק טוב, חשבתי לעצמי אז. הוא היה כזה שקט. אני זוכרת שניסיתי להניק אותו לכמה רגעים ואז הפסקתי, זה לא היה נעים לי וגם לא נראה לי קריטי, כי הוא בכלל לא נראה רעב והיה רגוע. אחרי כמה שניות הרגשתי מן חוסר מנוחה כזה. טוב, מיציתי אותו, אפשר לקחת. אז מסרתי אותו לאבא שלו, לדודה ולסבתא שהיו בחדר לידה.


בעלי שכנע אותי לשים את התינוק בלילה בתינוקייה כדי שאוכל לישון. הייתי בהיי מטורף אחרי הלידה והתינוק היה כ"כ שקט ורגוע. בבוקר הביאו לי אותו ואמרו שהוא כבר אכל. אכל? אבל רגע, רציתי להניק אותו... טוב, לא משנה. העיקר שלא יהיה רעב. אז מה אני עושה איתו עכשיו? הוא בוכה. אני לא יודעת איך להחליף טיטול. טיפלתי באחים הקטנים שלי, אבל עכשיו יש לי בלק אאוט. אני הולכת לתינוקייה והאחות מחליפה לתינוק שלי טיטול והיא עושה את זה מהר-מהר ואני בכלל לא מספיקה לעקוב... ואז הוא עוד פעם רעב. אני מנסה להניק אותו ולא מצליחה. אז אני קוראת ליועצת הנקה. "למה לא היית בהרצאה על הנקה שהייתה בבוקר?" "אממממ..." (ישנתי אחרי שילדתי כמה שעות לפני, מיינד יו) "חבל. פספסת. לא להיות סנובית. טוב, את לא מצליחה להניק, והתינוק היסטרי מרעב ובמצוקה. תני לו בקבוק. תנסי שוב מחר." בעלי בין הסידורים בא אליי. הוא צריך להשכיר עריסה, לנקות את הבית, להביא לי אוכל... כשהוא הולך בלילה אני בוכה. אל תשאיר אותי איתו לבד. אני מתה מפחד! בלילה התינוק לא מפסיק לבכות. אני מתביישת מהשכנה שאיתי בחדר. כי התינוקת שלה כ"כ רגועה, והיא מצליחה להניק אותה... אני מבקשת ממנה סליחה והיא אומרת שזה שטויות. אני כל הזמן מתפתה לשים את התינוק בתינוקייה של הבית חולים. לשכוח ממנו לכמה שעות. לישון. להתקלח. אבל כשאני צועדת איתו לשם ועומדת בפתח אני תמיד רואה תינוקות בוכים וצורחים ואחיות שפשוט יושבות ולא עושות כלום והלב שלי מתכווץ ואני לא יכולה לדמיין את התינוק שלי בוכה ואף אחת לא ניגשת. אחרי יומיים אני מבקשת להשתחרר למרות שמוצאי שבת ובד"כ אין שחרורים. בית החולים עמוס אז מסכימים לשחרר אותי והקלות שבה הם נפטרים ממני ומזרזים אותי לפנות את החדר מדהימה אותי. אני מקבלת דף "איך לטפל בתינוק" וחוזרת הביתה.


הפרידה הזו, גם אם הייתה קצרצרה, השפיעה על תחילת האימהות שלי. הרגשתי מבולבלת, מנותקת ואבודה. לא הבנתי למה הוא כל הזמן בוכה ולמה אני צריכה להחזיק אותו בלי הפסקה. לקח לי הרבה זמן להיקשר לתינוק ה"זר" מבחינתי.


אז בחזרה להווה, 8 שנים אחר כך, אני כבר מבינה את ההשלכות שיש להפרדה בין אם לתינוק שזה עתה נולד ואני מתכננת להישאר עם התינוק שלי באש ובמים, לא לעזוב אותו לדקה. הצטרפתי לקבוצת פייסבוק של אפס הפרדה, התחלתי לקרוא ולסמן לי אינפורמציה חשובה באתר שלהם, הכנתי אפילו לבעלי מדריך מקוצר כדי שידע מה לעשות במקרה שיצטרך לקחת פיקוד (אם יהיו סיבוכים חס וחלילה) והלכנו לסיור בחדר לידה.

תוך כדי המחקר הקטן שלי על אפס והפרדה ואיך ליישם אותה החלטתי גם לבדוק את האפשרות של דולה בלידה. רציתי שתהיה איתי מישהי אסרטיבית, שמכירה ויודעת את ההתנהלות בבית חולים ותוכל לעזור לי ליישם את התוכנית לידה שלי. אני מוקירה את עבודתן של האחיות והמיילדות אבל שמעתי מספיק סיפורים ואני יודעת שלפעמים לחדר לידה נכנסים כל מיני שיקולים שלא קשורים בהכרח לטובת היולדת ורצונה. רציתי לוודא ששום דבר לא יעמוד ביני לבין התינוק שלי. אם לא מדובר במצב מסכן חיים לי או לו- הוא לא נפרד ממני.


אני זוכרת שפעם ראיתי איזו קומדיה ושם נתקלתי לראשונה במונח הזה ״דולה״, זו הייתה אישה היפית כזו שבחדר לידה התחילה לתופף בתוף מרים ובסוף היולדת שלה התחילה לצרוח עליה שתעוף לה מהעיניים. אני לא אתפלא אם זה הרושם שיש להרבה אנשים על דולות... אז הדולה המקסימה שלי נפלה עליי משמיים. היא הייתה המדקרת שלי בזמן טיפולי הפוריות וכשגיליתי שהיא גם מלווה נשים בלידה אמרתי לה מיד שהיא תתלווה אליי במאני טיים. לא יכולתי לבחור ליווי טוב יותר, או מישהי שמכירה אותי ואת ההיסטוריה שלי באופן עמוק יותר. רוב הנשים יפגשו את הדולה שלהן פעמיים לפני הלידה, ואני הכרתי אותה כבר כמעט שנתיים וסמכתי עליה בעיניים עצומות.

אבל אני מתכננת ללדת עם אפידורל, הודעתי לה מראש כדי שלא יהיו לה ציפיות ממני.

ההריון התקדם וגם אני התחלתי לחשוב שנית על עניין האפידורל. בלידה הקודמת של עילם הרגשתי שהוא הציל אותי. ישנתי במהלך רוב הלידה והתעוררתי רק כשצריך היה ללחוץ. אבל אז הייתי משותקת לגמרי מהאגן ומטה ולא הרגשתי כלום. בסופו של דבר יצאתי ב"זול" עם חתך קטן ולא כואב אבל אני זוכרת את החצי שעה של הלחיצות כחצי שעה של חוסר אונים והיסטריה כשברקע איומי הרופאים שצריך לעשות ואקום ויאללה למה זה לא מתקדם.

הפעם אני רוצה להרגיש. אני רוצה לדעת איך להתמודד עם הכאב. הפעם יש לי דולה שתעזור לי ותנסה להקל עליי. אז אולי אני אצליח ללדת בלי אלחוש?

וחשוב לי לציין שאני לא חושבת שלקחת אפידורל זה לא כישלון או כניעה לכאב. אבל מאוד רציתי ללדת בלי, כדי להחלים מהר יותר, כדי שאוכל להיות שם עבור התינוק שלי מההתחלה, וגם... הרגשתי שאני באה מנקודה שונה ללידה הזו. הרגשתי חזקה מאוד- פיזית ומנטלית. ורציתי לנטרל את הפחד מהכאב ולשלוט בו.


וכך לאט לאט התגבשה לה תוכנית הלידה שלי. ושוב, בשונה מהלידה הקודמת שלי, שאליה הגעתי קלולס לגמרי ובלי ציפיות (אחרי שאני וניר הברזנו מהקורס הכנה ללידה שנרשמנו אליו) ללידה הנוכחית הגעתי עם איזו פנטזיה. היו המון רגעים שחשבתי שאני צריכה להתכונן גם לאפשרות של קיסרי וכל מיני סיבוכים אחרים אבל פשוט דחיתי את זה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד לידת החלומות שבה הכל מסתדר כמו שצריך. כמו מנטרה חזרתי ושיננתי לעצמי: לא יכול לקרות שום דבר רע. הכל יהיה כמו שחלמתי ותכננתי.


משבוע 35 אני מתחילה בהכנות הפרקטיות: שותה פעמיים ביום תה פטל וסרפד, מתרגלת נשימות, שותה תמציות של עשבי מרפא, עיסוי פרינאום... ואז בתור שגרתי אצל הרופאת מעקב הריון היא מפנה אותי להערכת משקל שניה כי העובר לדבריה גדול, ובמקרים כאלה כדאי לעשות זירוז כדי לא לאפשר לו לצבור משקל שיקשה על מהלך הלידה. ואני שבכלל תכננתי לתת ללידה להתפתח באופן טבעי ובלי זירוזים, ישר נלחצת. הערכת המשקל השניה אכן מצביעה על תינוק שמנמן באחוזון 80 והרופאה שלי מציעה לי להגיע אליה לסטריפינג- הפרדת קרומים. אני מוותרת על התענוג ומנסה לזרז את הלידה באופן טבעי ומשתמשת בכל הארסנל:

הליכה על חוף הים, עליה במדרגות (גרה בבית עם 2 קומות, כיף!) סקס, עיסוי פטמות, ספורט, רפלקסולוגיה, דיקור... אני מרגישה שמשהו שם מתחיל לזוז אבל לא יודעת להצביע אם זה "זה".

ולא, העובדה שזו לידה שניה לא ממש עזרה. אין לי שמץ של מושג איך מרגישים צירים, שכחתי איך זה מרגיש, במובן הזה אני כמו יולדת בפעם הראשונה.


בשבוע 40 הרופאה שלי מפנה אותי למעקב הריון עודף בבית חולים. לא בא לי להתייבש שעות במיון יולדות אבל אני לא רוצה לקחת סיכונים מיותרים, אין ברירה. אני מתכננת לנסוע לשם ביום חמישי, אבל אחרי לילה לבן שהורכב מריצות לשירותים בגלל פיפי, כאבי בטן (שבדיעבד היו צירונים) וגם לחץ ומתח נפשי. (זה מגיע? הכאב הזה הוא ציר? איך יודעים לעזאזל? ואיך מצליחים לישון ככה?) אני מחליטה להשלים שעות שינה ולהגיע למיון למחרת ביום שישי.

באותו יום אני מדברת עם אחותי בטלפון ואנחנו צוחקות שזה יום טוב ללדת, כי היא יצאה לחופש (והיא גם הייתה מתוכננת ללוות אותי בחדר לידה) אני בדיוק ניקיתי את הבית, עשיתי מני-פדי, הלכתי לספר, הזמנתי שמלה לברית מאסוס והיא הספיקה להגיע... יאללה, נו. אבל במהלך היום אני לא מרגישה כמעט כלום ואני משלימה עם זה שכנראה גם היום זה לא יקרה.

בשעה תשע וחצי אני כבר מתקפלת למיטה (הקפדתי בשבועות האחרונים מאוד על שעות השינה שלי כי לא רציתי להגיע עייפה לחדר לידה) ובדיוק כשאני מכבה את הטלויזיה אני מרגישה שהמים שלי יורדים.


לא רוצה ירידת מים! מה קשור? זה לא משהו שקורה רק בסרטים? זה אומר שאם לא יהיו לי צירים יזרזו אותי ואני לא רוצה זירוז!

שוב, בדיעבד זו הייתה התחלה מושלמת ללידה. קיבלנו סוג של התראה מראש שאפשרה לנו להתכונן ברוגע ובלי לחץ.

הערתי את בעלי, עדכנו את הדולה והזעקנו את סבתא שתבוא לשמור על עילמי שלנו. לפני שאני יוצאת לבית החולים אני הולכת לחדר שלו. הוא כבר ישן ואני נותנת לו נשיקה על המצח. אני לא רוצה להיות מורבידית אבל דווקא אז, אחרי שניסיתי לשמור על אופטימיות כל ההריון, התחלתי להריץ בראש תסריטים על סיבוכים אפשריים ומה יהיה אם יקרה לי משהו וזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו... אז נשמתי אותו עמוק והבטחתי לו שאני אהיה בסדר ושאני הולכת להביא לו אח קטן ובריא.


בבדיקה במיון יולדות מודיעים לי שיש לי פתיחה של 2.5 ס"מ ואני יכולה להמתין שהלידה תתפתח או לעלות לחדר לידה ולקבל זירוז. הכאבים מורגשים אבל נסבלים אז אנחנו מחליטים לחכות שהלידה תגיע בעתה ובזמנה. מחברים אותי למוניטור, הדולה שלי מגיעה והצירים הולכים ומתגברים... כל ציר חזק מרגיש לי כמו גל שמתנפץ עליי. אני נושמת, הדולה שלי מניחה על הבטן קומפרסים של מים חמים שעוזרים לי אבל הכאב חזק וחד, והעובדה שאני מנוטרת ומחויבת להישאר בקרבת המוניטור לא ממש עוזרת. בכל פעם שאני זזה והמוניטור לא קולט את העובר מגיעה מיילדת ואומרת שאצטרך להיות מחוברת עוד 10 דק'. ארררררר!!!


אחרי ניטור מייגע של חצי שעה הרופאה מגיעה לבדוק אותי לפני העלייה לחדר יולדות. (כן, אני עדיין רק במיון) היא מבשרת שסוף סוף הגיע הזמן לעלות לחדר לידה כי הגעתי לפתיחה 4, ובזאת חציתי את שערי גן העדן של האפידורל, האם תרצי להיכנס?

"רציתי לנסות בלי," אני אומרת לרופאה "רגע, ציר..." אני נושמת עמוק "את יודעת מה," אני אומרת לה אחרי שהציר נגמר "תביאי את האפידורל.... עכשיו!"

בחדר לידה הצירים האלה כבר מכרסמים אותי. הנשימות עוזרות לי לנתב את הכאב, אבל הידיעה שקודם אצטרך להיות עם מוניטור ולא אוכל לקבל מיד את האפידורל משגעת אותי. כואב לי כל כך ואני מפחדת מהרגע שיגיע ציר נוסף. חצי מהזמן אני בעיניים עצומות, לא מסוגלת להתמודד גם עם המראות של הבית חולים והכאבים. משהו בי רוצה להתכדרר לכדור ושאף אחד לא יגע בי. בחדר לידה נמצאות איתי הדולה והמיילדת. אני מבקשת אפילו מבעלי להמתין בחוץ, ואני רוצה להתעכב על הנקודה הזו לרגע.


כשאני מצלמת זוגות בהריון אנחנו מדברים לא מעט על הלידה ואיך היא תתנהל. רוב ההריוניות רוצות שבן הזוג שלהן יהיה נוכח בלידה וגם אני לא רציתי להדיר אותו מהחוויה הזו. עם זאת, אני מכירה את הבן זוג שלי. אני יודעת שקשה לו לראות אותי סובלת, והרגשתי שאני צריכה להיות משוחררת ממחשבות כמו- מה הוא מרגיש, מה הוא חושב, איך הוא בתוך הסיטואציה המלחיצה הזאת... רציתי להיות משוחררת מכל עול בלידה הזו, להיות מלווה בנשים שאני סומכת עליהן שיעניקו לי חוזק. לא לתמוך במישהו נוסף מלבדי. וזו הסיבה ש"סילקתי" אותו.

אחותי ואמא שלי גם היו אמורות ללוות אותי, וברגע שהבנו שהלידה מתקדמת במהירות עדכנו אותן והן יצאו לדרך. (הן לא הספיקו להגיע ללידה עצמה ונכנסו לחדר ממש כשהקטנצ'יק יצא לאוויר העולם)


בחזרה ללידה- המרדים מגיע, באותו רגע הוא האדם האהוב עליי. הוא מבקש ממני לשבת עם גב מעוגל ולא לזוז. אין לי מושג איך עשיתי את זה כשאני באמצע צירים, אבל הצלחתי. הוא דוקר אותי, הכאב כמעט אפסי ביחס למה שאני מרגישה, זה לא מזיז לי.

אני מחכה להקלה אבל היא לא מגיעה. האפידורל לא משפיע והמיילדת מודיעה לי שאני בפתיחה מלאה והגיע הזמן להוציא את התינוק הזה החוצה!

(אחר כך מסתבר לי שהמרדים אמנם דקר אותי והחדיר לגב את הצינורית אבל לא הספקתי להנות מההרדמה כי צירי הלחץ מיד הגיעו והתינוק יצא)

שלב הלחיצות היה כל כך שונה מהלידה הראשונה שלי. אני חושבת שהוא ארך 10 דקות אם לא פחות. הרגשתי הכל וזה היה כל כך טוב ומספק, (אם כי לא הרגשתי ככה באותו זמן!) הצלחתי ללדת את התינוק הזה מתוך כוח ושליטה, בשונה מההיסטריה שהייתי נתונה בה בלידה הקודמת.

המיילדת שואלת אותי אם אני רוצה להושיט יד ולגעת בראש שלו. אני זוכרת שגם בלידה של עילם הציעו לי את זה, אבל אז פחדתי ולא הסכמתי. הפעם החלטתי ללכת על זה! להיות שם, נוכחת, להרגיש הכל. אז אני מושיטה יד ונוגעת בו. הראש שלו רך, כמו ג'לי.

ואז בשתיים לפנות בוקר הוא יוצא ממני, כשלוש שעות לאחר שנכנסנו בשערי בית החולים, מניחים אותו עליי, אני אפילו לא מצליחה להסתכל עליו, ההקלה מציפה אותי כל כך ואני באיזשהו ריחוף, לא מצליחה להבין ולקלוט.

רק כעבור כמה דקות אני מתאפסת ומתחילה לחקור את האדם הקטן הזה שנכנס לחיי.


המשך האשפוז בבית חולים היה לגמרי המשך התגשמות כל הפנטזיות שלי. הלידה הייתה קצרה, קלה (יחסית!) ללא קרעים או תפרים ולכן גם ההתאוששות הייתה מהירה. כעבור שעתיים כבר יכולתי לקום מהמיטה ולהתלוות לקטן שלי לחיסונים ולבדיקה הראשונית. במהלך הלילה הראשון לא הצלחתי לישון, הייתי בהיי מטורף, יושבת במיטה, מחזיקה אותו ולא מאמינה שהוא שלי. שהוא אצלי. בשונה מהלידה הראשונה, הודעתי לבעלי שהוא נשאר איתי לכל תקופת האשפוז, גם בלילה ושלא יהיו אי הבנות. זכרתי טוב מאוד את תחושת הלבד שהייתה לי בלילה הראשון שלי כאמא, לפני שמונה שנים, ויש פה עוד בן אדם שאמור להיות איתי בעסק הזה וגם הוא לא אמור להיות מופרד מהתינוק שלו.

וזהו, אחרי יום וחצי השתחררנו מבית החולים כדי להתחיל את החיים כהורים לשניים, עם תחושה שונה לגמרי ממה שהרגשנו בפעם הראשונה.


אני כל כך גאה בעצמי שהצלחתי לעשות את הבחירות האלה עבור המשפחה שלי. אני יודעת שהרבה ממה שקורה בחדר לידה הוא גם עניין של מזל. לא תמיד הדברים מתפתחים כמו שרצינו, לא משנה כמה נתכנן ונתכונן. היה לי הרבה מזל שקיבלתי את לידת החלומות שרציתי, אבל עם כל המזל הזה אני גם גאה בעצמי, שהצלחתי לעמוד לצד הבן שלי ולא לעזוב אותו, לתת לו את ההתחלה הטובה ביותר שיכולתי בעולם הזה. להניק אותו כשהוא מקבל זריקה, להחזיק אותו על הידיים ולנחם אותו כשהוא בוכה ובעיקר, בכל החלטה רפואית – לבדוק, לשאול ולחקור. לא לתת לאחות / מיילדת / רופא להחליט עבורי ועבור התינוק שלי. כן, אני יודעת שהם אנשי מקצוע ויש להם את כל הידע שנחוץ, אבל גם לי יש סיי בעניין. אני אמא שלו.

אני גאה על זה שהצלחתי לייצר לעצמי מציאות שונה, התחלה אחרת, חוויה מתקנת.


סלפי אחרון לפני הלידה






📷


Virus-free. www.avg.com

יצחק רבין, רמת אמיר, צורן
054-7456505
כל הזכויות שמורות לסטודיו הילה בן ציון - מצטלמים בחוץ